תסכול ותוקפנות אצל ילדים

פלג דור חיים

 

התנהגות אלימה של ילדים נובעת ממגוון רחב של סיבות, בינהן קשיים חברתיים, תחושת חוסר אונים מול דרישות בית הספר, קשיים בלימודים ומשברים רגשיים. התקף זעם או תוקפנות של ילד עשוי להיות גם הודאה באיבוד שליטה וחוויה של האדם שהוא אינו יכול להתמודד עם הגורם המתסכל, (benaroch, 2008). פעמים רבות הורים חשים חוסר אונים מול התנהגות ילדיהם, המלווה בתחושות של אשמה, של צער ושל כאב. על אף שאין תחליף להדרכת הורים ולטיפול רגשי בילד, לעיתים כמה עקרונות חינוכיים ועזרה אינפורמטיבית יוכלו לעזור להורים לקדם את ילדיהם לנוכח קשיים בבית ובבית הספר.

במאמר זה, ארצה לשתף אתכם הקוראים בידע טיפולי וחינוכי שיוכל לתרום

לכם למצוא פתרונות להתנהגות אלימה של ילדיכם. אדגים זאת בסיפור שקרה

לי לאחרונה.

 

"הוא ילד כל כך טוב, אני פשוט לא מבינה איך כולם כועסים עליו בבית הספר"
אמרה לי רחל[1] אימו של יובל כאשר היא נכנסה אלי לחדר הפסיכולוג.
"המורה מאשימה אותו שהוא מפריע בכיתה, אבל לי הוא מספר שמרביצים לו
בהפסקה והמנהלת לא עושה עם זה כלום" 
יובל למד בכיתה ג' בבית הספר שבו

עבדתי, בחודשים האחרונים חלה התדרדרות קשה בהתנהגותו, המחנכת התלוננה

שהוא מפריע בזמן השיעורים, שציוניו במבחנים ירדו ובעת ההפסקות המנהלת
מצאה אותו מעורב בתגרות. הבטתי ברחל, עיניה החומות זעמו, היא כווצה את
מצחה הרחב ותופפה בעצבנות על השולחן. רציתי לומר לה משהו על הכעס
שלה, על התסכול שהיא חשה כלפי בית הספר ועל התחושה שהמורים אינם מבינים את יובל.

 

"הוא אף פעם אינו מספר לי מה קורה בכיתה" הוסיפה רחל "אתמול כששאלתי אותו על בית הספר, הוא שתק. אמר שאין לו כוח ללמוד ושבכיתה מאשימים אותו סתם בכל דבר. אני יודעת שרע לו בבית הספר, אבל מה אני יכולה לעשות? בערב הוא רב עם אחותו הצעירה על המחשב וכעס עלי כאשר ניסיתי להפריד בינהם" היא פסקה מדיבורה, מילאה את ראותיה באויר ואמרה בלחש "אני מרגישה שהכל יוצא משליטתי, אני לא מסוגלת יותר"

העצב, התסכול והכעס שאותו ביטאה רחל כלפי מצבו של בנה יובל היו מוכרים לי. במהלך שנת הלימודים, הורים נוספים סיפרו לי על תחושת חוסר האונים שהציפה אותם לנוכח הקשיים של ילדיהם. בהמשך המפגשים שלי עם רחל ניסינו להבין את הבעיה, לבחון את מצבו של יובל ולראות כיצד ניתן להתמודד עם התסכול שהוא חש בבית הספר ולעזור לו לשנות את ההתנהגות התוקפנית שלו בבית ובכיתה.

 

בעת תקופות של משבר כדוגמת זה שנמצא בו יובל, הורים רבים מוצאים את עצמם מבולבלים נוכח הדרך שבה הם גידלו את ילדיהם עד כה. הורים נזכרים ברגעים שבהם הם 'צעקו' על הילד, כעסו עליו, לא הבינו אותו ולא התיחסו אליו בצורה נאותה. באופן מפתיע, הספרות הפסיכולוגית משחררת את ההורים מנסיונם העיקש להיות 'מושלמים'. דונלד וודס ויניקוט היה רופא, פסיכואנליטיקאי ואחד ממעצבי הדרך הטיפולית בילדים. לדבריו על האם (או האב) להתאים את עצמה באופן פעיל לצרכיו של התינוק. אולם, במהלך הזמן כאשר התינוק גדל, דווקא 'הטעויות של האם' וחוסר התאום המושלם בינה לבין התינוק, הם אלו שתורמים לו בפיתוח עצמי (Self) אוטונומי. התרחקות הדרגתית של האם ומענה 'בלתי מושלם' לצרכיו של התינוק בהתאם ליכולותיו מביאה לתסכול אופטימלי, העוזר לו להשיג חוויות של אוטונומיה ושל עצמאות. הקושי שלנו כהורים לייצר סביבה טובה דייה, הינה בכך שאנו לא תמיד מזהים את יכולותיו של הילד ואת כוחותיו להתמודד עם תסכולים בסביבתו.

 

יתרה מכך, כהורים אנו יודעים שעלינו להציב לילד גבולות, לחנך את הילד, ללמד אותו מה נכון ומה לא נכון לעשות. אולם, כיצד ניתן לדעת האם הצבנו לילד גבולות קשים מדי? האם תסכלנו את הילד יתר על המידה, או שלחלופין אנו מפנקים את הילד ובכך מונעים ממנו לפתח עצמי אוטונומי? על מנת לנסות ולמצוא את התסכול האופטימלי, ניתן לעשות שימוש בהבחנה בין 'רוצה' לבין 'צריך'. אנו ננסה לתת מענה מיטבי לצרכיו של הילד, בהקשר לתשומת הלב לה הוא זקוק, לאהבה, לעזרה ולמשחקים כאלו ואחרים; ואילו את רצונותיו נבחן בקפידה יתרה וננסה להבין ביחד עימו מה הוא באמת צריך. כך כאשר ילד בוכה בסופר ליד מדף הממתקים ודורש לקבל את אחד החטיפים עליו הוא מצביע בהשתוקקות, כדאי לשאול "האם הוא באמת לא יכול בלא החטיף? האם לזה הילד זקוק כעת?". כך נוכל ללמד את הילד להתאפק, להכיר בצרכיו, לייצר מרווח בין הרצון שלו לבין הגשמתו במציאות ולהתמודד עם התסכולים אותם הוא יחווה בבית ובבית הספר.

 

חשוב לא לתת לילד להתמודד לבד עם תסכול. איפוק זוהיא תכונה נרכשת, שיש ללמד אותה ולהקנות אותה בצורה הדרגתית. למשל, יובל התקשה לשבת לבדו ולהכין את שעורי הבית וביקש את נוכחותו המתמדת של אביו. האבא למד להציע ליובל להתחיל להכין את שעורי הבית ביחד איתו, ולאחר כמה דקות לומר לו שכעת הוא יתן לו לפתור בעצמו שלושה תרגילים ויחזור בעוד כרבע שעה. עצם הידיעה שאביו יחזור בהמשך, עזרה ליובל להתמודד חששותיו. יום לאחר מכן האבא נתן ליובל ארבעה תרגילים וחזר לאחר עשרים דקות וכך אפשר ליובל לעבוד לבדו זמן רב יותר.

בשלב זה נשאל מה הביא את יובל להתנהגות תוקפנית בכיתה ובבית?

 

תוקפנות נובעת לרוב מחוסר אונים ומחוסר יכולתו של הילד להתמודד עם הפער שבין רצונותיו מעצמו ומסביבתו לבין מימושם בעולם האמיתי. ויניקוט הבחין בין תוקפנות בריאה, שהילד יכול לשלוט בה, לקחת עליה אחריות ולנתב את רגשותיו, מחשבותיו והתנהגותו התוקפניים למקומות חיוביים לבין תוקפנות בלתי נשלטת, שהילד מתקשה לקחת עליה אחריות ולהבין את משמעותה. הבחנה נוספת שניתן לעשות, היא בין החצנת התוקפנות כלפי הסביבה, לבין הפנמת התוקפנות של הילד כלפי עצמו. המקרה האחרון עלול להוביל לייאוש, לדכאון ולהרס עצמי. פעמים רבות ילד שמחצין את תוקפנותו מקבל תשומת לב רבה מהוריו בנסיונם להתמודד עימו, ואילו ילד דכאוני שמפנים את תוקפנותו נזנח ולא מקבל את הטיפול לו הוא זקוק.

 

במקרה של רחל, מצאנו שיובל נע בין תוקפנות מוחצנת בבית הספר לבין תוקפנות מופנמת בבית. במפגשינו המשותפים, ההורים למדו לעזור ליובל לתת מילים לרגשותיו (המללה). זיגמונד פרויד לימד אותנו שכאשר אנו מתקשים להמשיג במילים את תחושותינו הפנימיות, אנו נחווה אותן בסימפטומים פיזיולוגיים. הסימפטומים הללו יכולים להיות פסיכוסומטיים כגון כאב ראש וכאב גב והם יכולים להתבטא בתחושות של כעס, חרדה ואי נחת. חוסר היכולת של יובל להעניק מילים לרגשות התסכול שלו, העצימו את התוקפנות שלו כלפי עצמו וכלפי סביבתו. לפיכך כאשר הוריו של יובל עזרו לו לבטא במילים את עולמו הפנימי, האגרסיות שבתוכו נרגעו, הוא הפריע פחות למורה ומעט להסתבך בקטטות.

 

ביטוי רגשות במילים זה דבר חשוב, אך לעיתים קשה מאוד ליישום. שכן ילדים רבים מתקשים לתת אמון בשימוש בשפה ובמילים. כך קרה גם עם יובל. לכן היה על הוריו של יובל ללמוד כיצד להכיל את רגשותיו של יובל ובאופן הדרגתי לבצע ביחד עימו שיח על תחושותיו. הכלה (Countainment) זוהיא יכולת לשאת את הרגש של הזולת ולאפשר לתחושותיו להתקיים. כאשר אנו 'מכילים' אדם אחר, אנו נותנים לגיטמציה לרגש שלו, אנו מאפשרים לאדם לחוש בכעס, בתסכול, בייאוש או באי נחת. פאמים רבות אנו מכחישים את רגשותיו של האחר, חונקים אותן ומלמדים אותו כי הדרך היחידה שתנתן לו לבטא את רגשותיו היא בהתנהגות אלימה ואגרסיבית. דוגמה לחוסר הכלה הינה כאשר אנו אומרים לילד: "זה לא נורא, אז מה אם לקחו לך את העיפרון, זה שטויות" ובכך אנו מבטלים את הרגשות שלו כבלתי לגיטימיות. במקום זאת, ניתן לומר: "אני מבין שזה הרגיז אותך שאסף לקח לך את העיפרון, אני לא מסכים שתרביץ לו, אבל זה יכול להיות מאוד מכעיס". הכלה יכולה להיות גם עבור רגשות חיוביים. ילדים המתקשים לקבל מחמאות או מתקשים לחשוב על עצמם במושגים חיוביים, זקוקים למבוגר שיאפשר להם לחוש ברגשות של שמחה, צחוק והנאה.

 

אם כן, במידה ובבית הספר התלוננו שהילד שלכם מתנהג באלימות, מפריע לשיעורים ומעורב בתגרות, כדאי לכם קודם כל לשאול מה עשוי היה לתסכל את הילד ולגרום לו לחוש חסר אונים? כיצד ניתן לעזור לו להתמודד עם הקשיים בהם הוא נתקל בדרך אחרת מזו שהוא מתמודד היום והאם ניתן לעזור לו להביע את רגשותיו בדרכים מילוליות?

 

ביבליוגרפיה

Roy Benaroch, Solving Health and Behavioral Problems from Birth Through Preschool (2008) p. 157

 

[1] השמות במאמר הינם בדויים.