הדרכת הורים לילדים עם קשיים חברתיים

 

במאמר זה אשתף את הקוראים בהדרכה שביצעתי להורים עם ילדה בעלת קשיים חברתיים. הדרכת הורים באה במטרה לסייע לילד במגוון של התמודדויות וקשיים. במהלך הייעוץ ניתן דגש לתחומים השונים שמעסיקים את ההורים, למשל: קשיים בבית הספר, הפרעות קשב וריכוז, מערכת היחסים בין ההורים לילד וכו'. במהלך הייעוץ, ההורים נתרמים מהרחבת דפוסי חשיבה על ההורות שלהם, מעבודה על האקלים המשפחתי וגם מידע נוסף הנוגע לסוגיות ספיציפיות עימן הילד מתמודד, כמו לקות למידה, הפרעות קשב וריכוז, קשיים חברתיים, הפרעות התנהגות ועוד. המאמר מיועד להורים המגלים עניין להרחיב את התובנות והכלים שלהם בגידול ילדיהם. מטרת מאמר זה היא לסייע להורים לעזור לילדים המתמודדים עם קשיים חברתיים, חשים בדידות או תחושת ניכור בבית הספר. כמו כן, למאמר יש ערך רב עבור מטפלים המעוניינים להרחיב ולהעמיק בפרקטיקה של הדרכת הורים.

 

הדרכת הורים מתנהלת כמפגש בין בני אדם. המפגש שבין היועץ לבין ההורים הוא גם מפגש בין מבחר של סיפורים ובין האופן שבו בני אדם מפרשים, מבינים ומעבדים סיפורים אלו. לטענת חוקרים ואנשי מקצוע מתחום הטיפול, מפגש בין בני אדם מאפשר לחבר מספר סיפורים לכדי נרטיב משותף. התובנות העולות מסיפוריהם של בני אדם עשויות לסייע להם לגבש את אופייה של החוויה האישית המובילה אותם למודעות חברתית, משפחתית וקהילתית (Ledwith, 2005). מפגש ההדרכה עם מיכל ועם איתי (שמות בדויים) היה גם מפגש של סיפורים מחייהם כבני אדם ומחיי ההורות שלהם. הסיפורים עסקו בקשר עם הילדה, עם המסגרת הלימודית וגם בהתמודדות עם קשיים חברתיים. לאורך השיח הייעוצי למדנו ביחד שתחושת הבדידות הפכה להיות מוטיב מרכזי בחייה של נופר (שם בדוי) הבת של מיכל ואיתי.
 

סיפורה של בדידות

בדידות היא תחושה בלתי נעימה שבמהלכה אדם חש ריקנות וניכור. בדידות נובעת ממערכת יחסים חברתית בלתי מספקת, העשויה לעורר באדם מוטיבציה לחפש אחר קשרים חברתיים. חוויית בדידות משפיעה לרוב באופן שלילי על עולמו הפנימי של האדם כמו גם על התנהלותו החברתית. מגוון של מחקרים מצאו שחוויית בדידות קשורה לתחושות בלתי נעימות, כגון מצוקה נפשית, דכאון וחרדה (Damsteegt, 1992, Rokach, 2001). 

מטפלים מרכזיים מתחום הפסיכולוגיה דיברו על בדידות כהיבט מהותי במצוקתו של האדם ובהתמודדות שלו עם חייו. אריך פרום, טען שהדאגה הבסיסית ביותר של האדם היא מפני בידוד קיומי. לטענתו, חוויית הנפרדות שלנו כבני אדם, מעוררת חרדה והמטלה הפסיכולוגית העיקרית שלנו היא להתמודד עם הנפרדות שלנו מהעולם (פרום 1964). חוויה של בדידות היא תופעה שכיחה במאה העשרים ואחת ומדווחים עליה בני אדם מכלל שכבות החברה (Wright, 2006).

בעבודתי כפסיכולוג בבתי הספר, אני מוצא שבדידות מעסיקה ילדים רבים מכלל הגילאים והיא עשויה להיות קשה וכואבת במיוחד בתקופות של משבר בחיים.

ניתן לציין מספר רב של סיבות לבדידותם של ילדים. המרכזיות שבינהן נוגעות לתחושתו של הילד כי הוא שונה משאר הילדים, כי הוא בעל יכולות לימודיות נמוכות וכן האמונה של הילד שלא ניתן להבין אותו. תחושת בדידות מועצמת במיוחד כאשר בית הספר נתפס כמקום עויין וביקורתי. בפסקאות הבאות אביא סיפור של הדרכת הורים שעסקה בבדידותה של ילדה. סיפורה של הילדה העציב אותי במיוחד ולאחר שההורים פנו אלי הצעתי שאנסה לסייע לילדה באמצעות הדרכה הורית. פרטי המקרה שונו על מנת שלא לחסוף את הילדה ואת ההורים.

 

בדידותה של נופר
 

נופר הייתה ילדה עם עיניים עצובות, גוף רזה ומבט מבוייש. היא למדה בכיתה ד' והייתה הבת הבכורה של מיכל ואיתי. לנופר הייתה גם אחות צעירה בת 3 שנזדקקה לתשומת לב רבה מהוריה. לנופר התגלו לקויות למידה, בעיקר קשיים בכתיבה ובקריאה והוריה, מיכל ואיתי, שתפו אותי בהתמודדותה המתסכלת עם לימודיה, עם בית הספר ועם חברת הילדים. במיוחד הטרידה את ההורים התחושה של נופר שהיא אינה רצויה בין חבריה לכיתה. לדברי ההורים, נופר חשה שבבית הספר הילדים אינם מעוניינים לשחק איתה ולבלות איתה זמן. ההורים ניסו לשוחח עם נופר על תחושותיה, אך היא ביטאה את התחושה שהם לא יצליחו להבין אותה. נופר התמודדה לבדה עם התסכול החברתי הקשה שחשה בכיתה, בלא אדם שיקשיב לה ויבין אותה. לנופר היה קשה במיוחד בזמן ההפסקה, בזמן זה היא נהגה לשבת בכיתה ולהמתין עד שההפסקה תחלוף ויחזור השיעור. ההורים ספרו שחווית הבדידות של נופר החלה כאשר היא עלתה לכיתה א'. היא נכנסה לבדה לבית הספר, ללא חברים קודמים מהגן והתקשתה להשתלב ביחד עם הילדים החדשים לכיתה. המחנכת ספרה שנופר קצת בישנית, לא משתתפת בשיעור ועונה לחברותיה בקול שקט, שכמעט נעלם.

 

הדרכת הורים
 

ההורים הגיעו אלי למפגש התיעצות, לאחר שהמחנכת המליצה להם לפנות לסיוע של אנשי מקצוע. נפגשתי עם סיפור עצוב, של ילדה שהרגישה בודדה עם בני גילה, עם ילדים שאינם משתפים אותה במשחקים שלהם ועם חשש רב מפני בית הספר. ההורים שתפו אותי בחוסר האונים שלהם, הם דיברו על רצון עז לעזור לנופר וביטאו כאב רב בתחושה שהם אינם מצליחים לסייע לה. ההורים דיברו על בלבול, על קושי להבין את נופר וגם תיארו ייאוש ביחס לאפשרות של שינוי בתחושתה של נופר. חשבתי על תחושת הבדידות שאחזה בהורים, על בדידותה של הילדה ועל חוויית התקיעות שחנקה את בני המשפחה.


ההורים הביעו חשש שהקשיים החברתיים של נופר עשויים ללוות אותה במהלך שנים ארוכות. במהלך מפגשי ההדרכה, ניסינו ביחד להבין אילו תרומות של ההורים יכולים לסייע לנופר להתמודד עם תחושת הבדידות שלה בבית הספר. מיכל ואיתי הגיעו לתובנה שהם רואים בבדידותה של נופר גורם קבוע ויציב שלא ניתן לשנות אותו. הסיפור של ההורים ביחס למצבה החברתי של נופר התאפיין בחוסר אונים, בפאסיביות וללא יכולת להביא לשינוי. נסיוני לאתגר תפיסה זו אצל ההורים, היה מהותי לתחילתו של תהליך שינוי ביחס למצבה החברתי של נופר ולבדידותה. לכן, במהלך המפגשים הראשונים התמקדנו ביכולת להבין את בבדידותה של נופר כתופעה בת חלוף עימה ניתן להתמודד.

שוחחנו על תחושת התסכול של ההורים עקב קשייה החברתיים של נופר. מיכל ואיתי ספרו שנופר ממעטת לשתף אותם בחוויותיה בבית הספר, היא לא הרבתה לספר להורים על הקשר שלה עם הילדים האחרים ומיעטה לתאר את רגשותיה. ביחד הגענו לתובנה שנופר חשה רגשות אשמה ביחס למצבה. נופר האמינה שהיא אשמה בבדידותה והיא כעסה על עצמה שהיא מסתובבת עצובה ומדוכאת בבית הספר. שוחחנו על הערך הרב שיש להורים בעזרה לנופר להמשיג את הרגשות שלה וללמד אותה להעניק מילים לתחושות תסכול, עצב וכעס. מצאנו שנופר זקוקה לכך שההורים יעזרו לה לראות בעצב ובכאב רגשות לגיטימיים שמותר לחוש אותם ולשוחח עליהם.

 

שוחחנו על הערך הרב שבהתמודדות משותפת של נופר והוריה עם קשייה החברתיים, דיברנו על שותפות גורל ועל המאבק המשותף של נופר ביחד עם אנשים נוספים. דגש מיוחד הענקתי לחוויית האשם שביטאו כלפי מיכל ואיתי. מיכל חזרה והאשימה את עצמה במהלך המפגשים ביחס לבדידותה של נופר. היא חשה שהקשיים של נופר נובעים מהקשיים החברתיים שהיו לה במהלך ילדותה, מכך שהיא לא הצליחה להעניק לנופר ביטחון עצמי גבוה ומכך שהיא לא ריפדה את עולמה באנשים ובחברים. כאשר מיכל סיפרה על חוויותיה שלה בבית הספר הבחנתי בכעס דק שהחל לחלחל לתוכה, להעמיק לתוך גופה ולצבוע את מילותיה בחוסר בתקווה. חשתי כי תחושת האשמה של מיכל, דחתה את פנייתה לעזרה ולסיוע של איש מקצוע. מיכל חשה שמכיוון שהיא אשמה במצבה של נופר, היא אינה זכאית לבקש ולקבל עזרה.

 

חקרנו ביחד את החוויה הקשה של תחושת בדידות תוך חשיבה על האופן שבו אנו כבני אדם מנסים להרוות את בדידותינו ולהתמודד עם המועקה הכרוכה בתחושה של חוסר שייכות חברתית. שיתפתי את ההורים בתחושתי שהתמודדותה של נופר עם בדידותה הייתה הסתגרות רגשית, הכחשה והימנעות מחיפוש אחר נסיונות חלופיים להתקרב לחבריה לכיתה. התוצאה הייתה תחושת ניכור חריפה בתוך בית הספר. נופר חשה שהיא אינה שייכת לקבוצת בני גילה בבית הספר והאמינה שהיא אינה רצויה על ידי המורים המקצועיים והמחנכת. חוויה זו הגבירה את תחושת הלחץ של נופר, העלתה בה חרדה והקצינה את התנהגותה הביישנית והנמנעת מיצירת קשר.

 

לאחר מספר מפגשים ההורים שתפו אותי בהתרגשות שנופר החלה לשוחח איתם על תחושת הזרות שלה בכיתה. נופר ספרה להוריה שהיא חשה לא שייכת לחבריה לכיתה ושהיא עצובה ומתוסכלת מכך. היכולת של ההורים לנהל שיח סביב רגשותיה של נופר סייע להפיג את השיתוק שאחז בה ביחס למצבה החברתי וחיזק אצל ההורים את התחושה שהם יכולים לסייע לה. ההורים הוסיפו ודיברו עם נופר על כך שהיא אינה אשמה במצבה ולכן לא צריכה להתבייש בקשיים שלה. במהלך הזמן עודדתי את ההורים לפעול היחד עם בית הספר על מנת לסייע לנופר. שיתוף הפעולה שבין ההורים לבין בית הספר תרם לתחושה של נופר שהיא אינה מתמודדת לבדה ושבעת הצורך היא יכולה לפנות ולקבל עזרה ממבוגרים.

 

דיון וניתוח סיפור המקרה

על מנת שילדים החשים דחויים חברתית ישתפו בתחושותיהם, יש צורך במקום שבו הם יחושו ביטחון והבנה. בתוך המשפחה, רק כאשר הילד יאמין שהוא מובן, הוא יביע את עצמו וישתף ברגשותיו ובתחושותיו. אני מתרשם שההימנעות של ילדים בעלי קשיים חברתיים לשתף בתחושות ובקשיים שלהם קשורה גם לפחד ולחרדה מפני המבוגרים, מפני חוסר יכולתם להבין את הילד ובשל תחושת אשמה קשה במצבם. המקרה של נופר המחיש את הצורך הרב של הילדה בתחושה של הקשבה ומובנות. נופר היתה אפופת חרדה מפני תהומות הבדידות, הוא התקשתה לשוחח על תחושותיה, לשתף בקשיים שלה ולהודות בפני עצמה בחווית הניכור החזקה שחנקה אותה. מסיבה זו נופר התקשתה להתקרב אל ילדים אחרים וגם אל מבוגרים בסביבתה.

 

במהלך המפגשים עם מיכל ועם איתי, נוכחתי שכאשר הם חשו אשמה ומצוקה מפני הקשיים החברתיים של נופר הם התקשו להיות דמויות תומכות וחזקות עבור נופר. במצב זה, מערכת היחסים שבין נופר לבין הוריה הייתה זהירה וטעונה במתח ובחרדה. כאשר ההורים החלו להעיז ולסייע לנופר להכיר ולשתף במצבים המבודדים בקיומה ולהתמודד עמם בנחישות, נופר גילתה יכולת להעיז לחלוק את האהבה שלה עם אחרים. התגלית של ההורים כי הם מסוגלים להשפיע על מצבה החברתי של נופר הביא אותם לסייע לנופר לתפוס את עצמה כיישות עצמאית, שיכולה להתמודד עם העולם על כל היבטיו. מערכת היחסים של מיכל ואיתי עם נופר השתנתה, לאחר שהם למדו לראות אותה בצורה חדשה. ההורים למדו להכיר את הצדדים הקומפוטנטיים של נופר ואפשרו לנופר להעז לנסות לשנות את מצבה. כמו כן, נופר למדה מהוריה להעניק מילים לחוויית הניכור שאותה הרגישה בבית הספר ולשתף בקושי ובחרדה שאפיינה את בדידותה החברתית. במקביל נופר למדה כיצד לבסס קשר כנה ואותנטי עם סביבתה, תוך התאמה לצרכים של הזולת.

לסיכום

מפגשי ההדרכה היו מרחב שעודד התמודדות משותפת שלי ושל ההורים עם הקשיים החברתיים של נופר ועם תחושת הבדידות שלה. במהלך ההדרכה, ההורים למדו לייצר מרחב בטוח ומוגן גם עבור נופר – מרחב שבו ההורים והבת מתמודדים ביחד עם הקשיים והתסכול בבית הספר. כך, במהלך המפגשים הצלחנו לספר ביחד סיפור חדש על מעשה ההורות של מיכל ואיתי. מסיפור על בדידות, אשמה וניכור, יצרנו ביחד סיפור על התמודדות משותפת, של הורים ובת, נטולת אשמה ועם לגיטימציה להמשיך ולקבל עזרה ותמיכה מבני אדם נוספים. ההתמודדות המשותפת סייעה להורים ולילדה לאחוז בתקווה ולהבחין בכך שניתן לשנות את המצב הכואב והקשה שלה. נופר הצליחה להאמין ביכולתה לקחת אחריות על חייה, לשנות את מצבה בבית הספר ולהתמודד עם תחושת הבדידות והניכור בבית הספר.

 

ביבליוגרפיה

 

  • Damsteegt, D. (1992). Loneliness, social provisions, and attitude. College Student Journal, 26, 135-139. Led with, M. (2005).

  • Community Development: A Critical Approach. Bristol, Policy press`pp.35; 688 – 700.

  • Rokach, A. (2001).  Strategies of coping with loneliness throughout the lifespan. Current Psychology: Developmental, Learning, Personality, Social, 20 (1), 3- 18.

  • Wright SL, Burt CDB, Strongman KT., (2006), ‘Loneliness in the Workplace: Construct Definition and Scale Development’, New Zeland J. of Psyc., 35(2), 59-68.